בלשכת המפקחת על רישום מקרקעין בנצרת תיק מס' 63/01
בעניין: פורמן ————
ע"י ב"כ —————
————————- – ה ת ו ב ע י ם
נ ג ד
בוקובזה ——-
ע"י ב"כ עו"ד ———
——————————-ה נ ת ב ע י ם

פסק-דין

התובעים הגישו תביעה לסילוק ידו של הנתבע מחצר הבית המשותף בטענה שהוא השתלט על הרכוש המשותף ועל גג הבית המשותף ומונע מהם שימוש בחצר ובגג. בנוסף, טוענים התובעים כי הנתבע בנה בסמוך לחלונות דירתם משטח בטון יצוק מוקף בקירות אבן וכן כי הוא מניח חפצים וגרוטאות מתחת לחלונות דירתם. בנוסף טענו התובעים לרטיבות בגג דירתם ובקיר חדר מגורים ולזכות חנייה ברכוש המשותף.

הנתבע טוען  כי בניגוד לרישום בפנקס הבתים המשותפים, בעלי הדירות חילקו ביניהם את הבעלות בחצר הבית המשותף והנתבע מחזיק כדין בחלקת החצר שהוקצתה לו והוא עושה שימוש בחצר על פי זכות שבדין.  הוכחש גם נושא הרטיבות מדירתו.

לאחר ביקור במקום וישיבות מקדימות, נקבעו הפלוגתאות לדיון (ראה החלטה מיום 24.3.02) והן: שאלת השימוש ברכוש המשותף; הרטיבות בתקרת דירת התובעים; הרטיבות בקיר חדר המגורים; חנייה ברכוש המשותף.

לעניין הרטיבות בתקרת דירת התובעים, מונה בהסכמה מר ——- כדי לבדוק את מקור הרטיבות. מר —— ביקר במקום, קבע את ממצאיו לפיהם הרטיבות אכן נובעת מהעדר איטום בין ריצוף לפנלים בחדר רחצה שבדירת הנתבע. באותו ביקור אף פתר מר —— את בעיית הרטיבות (ראה חוות דעת מיום 20.5.02), כך שנושא זה בא על פתרונו.
לעניין הרטיבות בקיר חדר המגורים של התובעים, הסכימו הצדדים לפתרון שהוצע על ידי ולפיו תבוצע הפרדה בין הגינה לקיר הבית כך שאדמת הגן לא תיגע בקיר, בכדי למנוע רטיבות. לאור ההסכמה האמורה ניתנו הנחיות בהחלטתי מיום 24.3.02. נושא זה גם הוא אינו עוד נושא לדיון כאן.

לנושא התביעה בעניין זכות חנייה ברכוש המשותף קבעתי, בסעיף 4 לאותה החלטה, כי זו אינה בסמכותי. בנושא זה אבקש להרחיב ולומר את הדברים הבאים: התובעים טענו כי הנתבע עושה שימוש בלעדי בשטח המיועד לחנייה ומונע מהם  שימוש דומה. בביקור שערכתי במקום התברר כי הרשות המקומית הרחיבה את שבילי הגישה שבקדמת הבית ובצדדיו, ריצפה את השבילים באבן משתלבת, והותירה בצד גדר האבן התוחמת את הבית המשותף פינות רחבות שניתן להשתמש בהן לחנייה. הנתבע טען בכתב ההגנה שלו כי לצורך הרחבה של שבילי הגישה, נגסה העירייה בשטח  החצר תמורת הסכמה שנתן הנתבע ובתמורה כספית מסוימת אשר שולמה לו בידי העירייה. —————–, בעדותו בפני, טען להסכמה שניתנה על ידו לצורך אותה מטרה ותמורה כספית ששולמה לו על ידי הרשות המקומית לצורך או בתמורה להסכמה האמורה.  בין אם יש בהסכמה זו הפקעה מרצון או אחרת, עובדה היא שגבולות חצר הבית המשותף נתחמו מחדש לאחר מתן ההסכמה של ה"ה  ————-,  באופן שהחצר קטנה ושטחי החנייה הוצאו אל רשות הרבים. על כן קבעתי בהחלטתי מיום 24.3.02  כי לא אדון במחלוקת בדבר זכויות החנייה שכן מדובר בחנייה על גבי שביל גישה המהווה רשות הרבים ואין לי סמכות עניינית לדון בכך.  למעלה מן העניין, אציין כי בביקור במקום ואף מן התמונות שהוגשו לי כראייה, מסתמנת אפשרות שהנתבע יחנה מכוניתו במקום בו היא עומדת כיום והתובעים יחנו מכוניתם במקום המיועד לכך בעומק שביל הגישה לדירתם,  ועדיין נותר  מקום די והותר למעבר הולכי רגל.

נותר אם כן לדיון, נושא השימוש בחצר הבית המשותף. לעניין זה, העובדות הצריכות כבסיס לדיון הנן:

1. הבית המשותף נרשם בפנקס הבתים המשותפים ביוני 1973 (שטר 2579/73).  על פי התשריט וצו רישום הבית המשותף, לבית 4 דירות. שתי דירות בקומת קרקע אשר לכל אחת כניסה נפרדת, ושתי דירות בקומה א' אשר להן חדר מדרגות משותף, המוביל אל שתיהן.  הדירה שבחכירת התובעים המסומנת כדירה מספר 2 בתשריט, נמצאת בקומת הקרקע בצדו הצפוני מערבי של המבנה; הדירה שבחכירת הנתבע המסומנת בתשריט מספר 3 נמצאת מעליה. דירה מספר 1 נמצאת בקומת הקרקע בצדו הצפוני מזרחי של המבנה והיא רשומה כיום בחכירה על שם  ה"ה —-; דירה מספר 4 הנמצאת מעליה, רשומה בחכירה על שם —— —-. חדר המדרגות המוביל לדירות שבקומה הראשונה נמצא בצדו הצפוני של המבנה ואילו הכניסה לכל אחת מדירות הקרקע נמצאת מצדו הצפוני מערבי וצפוני מזרחי של המבנה בהתאמה. חלקי הגג והחצר מהווים רכוש משותף,  כאשר שיעור החלקים ברכוש המשותף הוא  ¼ לכל דירה. לבית המשותף נרשם תקנון מוסכם הקובע בסעיף 1 (ב) את חלקי הרכוש המשותף של הבית כדלקמן: " כל חלקי הבית המשותף חוץ מן החלקים הרשומים כדירות לרבות הקרקע, הגגות, הקירות החיצוניים, המסד, חדרי המדרגות, מעליות, מקלטים וכן כל מתקני הסקה או מים וכיוצא באלה, המיועדים לשמש את כל בעלי הדירות או מרביתם אפילו הם בתחומי דירה מסויימת ". לעניין החלק ברכוש המשותף, קובע סעיף 3 (א) לתקנון המוסכם כי שיעורו של הרכוש המשותף הצמוד לכל דירה הינו ¼ חלקים וכי הכנסת שינויים ו/או תוספות לדירה לא ישפיעו – למרות הרחבת שטח הרצפה של הדירה – על החלקים ברכוש המשותף הצמודים לאותה דירה. כל זאת בהתאם להוראת סעיף 57 א' לחוק המקרקעין תשכ"ט 1969. (להלן: "הבית המשותף").
   הנתבע רכש את זכויותיו בדירה על פי הסכם בינו ואשתו לבין חברת "עמידר" שנחתם ביום 4.9.63 (ראה ת/2).
   התובעים רכשו את זכויותיהם בדירתם באפריל 1999 מאת ה"ה ———- —-. (ראה תצהיר עדות ראשית של גב' פורמן ותצהיר עדות ראשית של מר ———-).
2. בין הנתבע למשפחת —-, שהיו בעלי דירת התובעים, התקיים הליך משפטי. מהות ההליך איננה ברורה אך קיים הסכם פשרה שקיבל תוקף של פס"ד בהליך בפני בית משפט השלום בעפולה בת.א 342/68. מסמך זה נתקבל וסומן ת/1, ועל אף שאינו חתום, מוסכם על הנתבע  ומר —-, כי זהו נוסחו המחייב של הסכם הפשרה.       על פי מסמך זה ברור כי לנתבע ניתנה זכות לבנות על הגג שנוצר כתוצאה מבניית משפחת —-, תמורת תשלום של 1000 לירות. הסכם הפשרה קובע עוד כי לאחר שיסיים הנתבע לבנות את תוספת דירתו יהיה מחוייב לאפשר להניח על הגג שיווצר דוד שמש ואנטנה לטלוויזיה ולאפשר גישה אליהם.יצויין כי בעת שנרשם הבית בפנקס הבתים המשותפים נרשמה דירה מס' 2, היא דירת התובעים, בהתאם להרחבה שבוצעה קודם לרישום הבית המשותף על ידי משפחת —-. שטח דירה מס' 2 נרשם 87 מ"ר. דירה מספר 3 היא דירת הנתבע, נרשמה בשטח של 29 מ"ר. הפועל היוצא הוא כי בעת רישום הבית המשותף נרשמה בפועל הרחבת בניה שביצעו משפחת —- ואילו הנתבע הוסיף תוספת בניה לדירתו על גבי הבניה של משפחת —-במועד כלשהו המאוחר למועד רישום הבית בפנקס הבתים המשותפים.
3. בעת ביקור שערכתי במקום ביום 22.11.01, נרשמו על ידי הממצאים הבאים: דירות התובעים והנתבע נמצאות מצדו הימני של הבית המשותף (צד צפון). דירת התובעים הנה הדירה התחתונה  (דירה מס' 2) ודירת הנתבע מעליה (דירה מס' 3).
   הדירות שמצדו השמאלי של הבית (צד צפון וצפון מזרח), אינן נושא לדיון בתיק זה. רחובות השכונה מרוצפים באבן משתלבת. בצדו הימני של הבית, מרוצף שביל המוליך  אל צידי הבית המשותף.  הכניסה לדירת התובעים הנה מן השביל הציבורי הנ"ל (צד צפון מערב), ונמצאת למעשה מצדו האחורי של הבית המשותף.
   חצר הבית המשותף בחלק הקדמי מגודרת מכל צדדיה ותוחמת למעשה חצר לדירת הנתבע.   גדר חוצה  לאורכה של החצר ומבדילה בין הכניסה המקורית לבית לכניסה הפרטית שנבנתה על- ידי הנתבע לדירתו. קיר אבן תוחם את גבול הרכוש המשותף עם הרחוב, הן בחזית והן בצד ימין של החצר. שער כניסה נבנה בקיר האבן התוחם את החצר בחזיתה ומהווה כניסה נפרדת ושטח מגודר בשימושו הבלעדי של הנתבע.  החצר בתוך התחום המגודר כאמור, מגוננת ומטופחת.
   הקרקע  בחצר הבית המשותף משופעת כלפי צידה האחורי של החצר. בעבר נבנתה תוספת בניה  בדירה התחתונה (דירת התובעים) והנתבע בנה תוספת לדירתו שלו מעל תוספת הבניה האמורה. בשל שיפועי הקרקע, שקועה תוספת הבניה כך שהקרקע בחזית הבית מגיעה כמעט עד גובה חלונות הדירה.
   בצדו הימני של הבית, נבנו מדרגות המוליכות אל צדי החצר. בצד ימין של חצר הבית המשותף,  בסמוך לחלון דירת התובעים נבנה משטח בטון  מלבני המוקף בגדר אבן. הנתבע טוען כי שטח זה שייך לו בהתאם למפת חלוקה שהוצגה על-ידו בדיון המקדמי שהתקיים  ביום 21.11.01 בלשכתי (נ/1).

דיון

הנתבע טוען בכתב ההגנה שלכל דירה שטח קרקע הצמוד לה וכי בניגוד לאמור בתקנון שנרשם לבית, הרכוש המשותף איננו כולל את הקרקע ואת הקירות החיצוניים וזאת מכיוון שבעת הרישום לא התחשבו במצב שנוצר על ידי הדיירים בשטח, בינם לבין עצמם בהסכמים בעל פה, ולא תאם גם תוספות בניה שנעשו עד מועד רישומו של הבית בפנקס הבתים המשותפים.

יש לדחות מכל וכל את טענות הנתבע, כאילו בידיו זכות בעלות במקרקעין מכח הסכמה עם שכניו. אין אדם רוכש זכות במקרקעין אלא מכח הוראות הדין. כל בעלי הדירות בבית המשותף דנן הנם בעלי זכות חכירה מכח הסכם עם חברת עמידר. ההסכם שנחתם בין הנתבע לבין חברת עמידר,(ראה  ת/2), קובע מפורשות כי הנתבע חכר דירה בבית משותף. זאת ותו לא.  המחוקק בחוק המקרקעין קבע דרכים להוצאת חלקים מן הרכוש המשותף והצמדתם לדירות. ובכל מקרה, זכות כזו של החוכר, נרכשת מידי בעל המקרקעין.  כל הסדר אחר שנעשה בין דיירים בבית המשותף אין לו נפקות קניינית. ולכל היותר, מדובר בזכות שימוש בחלקי החצר. יתרה מזאת, אם סבר מי מבעלי הדירות בבית המשותף כי רישום הזכויות בפנקס הבתים המשותפים אינו משקף את המציאות הקניינית, חייב היה לדאוג לשינוי הרישום.  משלא נעשה כך, אין לו אלא הזכויות כפי שהן רשומות בפנקס הבתים המשותפים והן משקפות את הזכויות שיש לכל אחד מבעלי הזכויות בבית המשותף. החצר משותפת לכל בעלי הדירות וכך גם הגג והקירות החיצוניים. (ראה ע"א 402/80 "אתגר" הקלוב הישראלי החדש נ' מ.ב.א. החזקות, פ"ד לה(3), 309).

הנתבע מבקש ללמוד מהסכם הפשרה שנחתם עם משפחת —– (ת/1), כאילו קנה לעצמו זכות בעלות בקרקע ובגג. ואולם, עמדה זו בטעות יסודה. כל אחד מבעלי הדירות בבית המשותף רשאי לבנות ולהרחיב את דירתו על חשבון הקרקע המהווה רכוש משותף בלא שבנייה זו מקנה לו זכות בעלות אלא בתוספת הבנייה שבנה. הקירות החיצוניים שנוצרו כתוצאה מאותה בניה ואף הגג שנוצר מאותה בניה ממשיכים להיות רכוש משותף לכל בעלי הדירות. (ראה סעיף 3 (ב) לתקנון המוסכם). אין בהסכם הפשרה שנחתם בין משפחת —- לנתבע כדי לשנות כהוא זה  מהוראות החוק, וההסכם איננו מבטא אלא את הפרשנות הראויה של החוק.

עוד טוען הנתבע כי במועד כלשהו בשנת 1988 חתמו בעלי הדירות על תשריט שהוכן במיוחד לצורך חלוקת זכות הקניין בחצר הבית המשותף. אני דוחה טענה זו מכל וכל. ראשית, הוכח לי כי מפה זו (נ/1)  לא הוכנה לצרכי חלוקה אלא לצורך הגשה לוועדה המקומית לשם קבלת היתר בניה והיא נערכה לבקשתם של ———- בלבד. הנתבע הציג תצלומים של אותו תשריט ועליו צילום של מדבקה וחתימות בעלי דירות עליה, המאשרים כי תוכן המפה משקף את הסכמתם בשנית לחלוקה שנעשתה בשנת 1988. באופן תמוה אין הנתבע מחזיק במפה המקורית ועליה המדבקה עם חתימות הדיירים.  בפני, טען הנתבע בישיבה הראשונה שהתקיימה ביום 21.11.01, כי כאשר הוכנה המפה במקור, לא ידע שצריך להחתים את בעלי הדירות עליה וכי לקראת הדיון בתיק זה הוצע לו להחתים את הדיירים ולכן כתוב על גבי צילום התשריט שמדובר באישור בשנית לחלוקת השטח.  עדותם של בני הזוג —- ועדותם של שאר העדים, ——– ———–, לא הותירה ספק בלבי שלא נחתם התשריט אלא לכבוד ההליך המשפטי כאן. אין לי ספק שלא נעשתה הסכמה מודעת בין בעלי הדירות לחלוקה ברורה ושוויונית של חלקי החצר והחתימה על גבי המפה שנעשתה כל כולה לצורך הגשתה בפני, אינה משקפת את המצב בשטח, אינה משקפת בדיקה של החותמים והשוואת תוכן המפה והמצב במקרקעין ואף לא נעשתה אלא למטרת הגשתה בפני, דבר המטיל בספק רב את עצם תוקפה של אותה הסכמה. הרושם המתקבל מהביקור במקום ומעדות בעלי הדירות בפני הוא, כי כל אחד מבעלי הדירות נטל לעצמו חזקה בחצר ואף אם נטילת החזקה לא היתה מקובלת על חלקם, כגון משפחת —–, קיבלו הם עליהם את הדין ולא נקטו בפעולה משפטית לסילוקו של הנתבע מן המקרקעין שתפס. ואולם, שתיקה איננה מעניקה זכות בעלות.
הנתבע, בעת עדותו בפני, נתבקש לסמן על-גבי צילום מפה מצבית של חצר הבית המשותף את הגבולות המוסכמים כבייכול בינו לבין שכניו. המסמך ת/3, מבטא את הגבולות המוסכמים כבייכול בין הנתבע לבין שכניו. אומר לעניין זה כי אף הסימונים של הנתבע על-גבי ת/3 אינם מתיישבים עם המצב כפי שהוא בשטח. אפילו לפי סימוניו שלו, אין ספק שהוא מחזיק בחלקי חצר נרחבים יותר, המבטאים אמנם תיאבון בריא אך אינם מתיישבים עם ההגיון בדבר הסכמה לחלוקה שכזו. עדותם של ה"ה —- אינה משאירה ספק כלשהו בדבר אי הסכמתם לחלוקה האמורה.
מסקנתי מעדותו של מר —— היא שהיא נתפרה כולה לצורך ההליך שבפני, כי לא קיבל מעולם את הסכמת שכניו לחלוקת החצר ביניהם, כי הוא ידע היטב את דבר התנגדותם של ה"ה —- לשימוש שהוא מנסה לעשות באופן ייחודי בכל חלקי החצר, אפילו אלו שמתחת לחלונות דירתם בחלקה הצפוני מערבי של החצר וכי כל הטיעונים בדבר חלוקת זכות  הבעלות במקרקעין בינו לבין שכניו, לא נולדה אלא לצורך טענת הגנה כאן ואשר על כן משקל הטענה – כמשקל נוצה.
למעלה מן העניין, יודגש כי אין בהסכמה של בעלי דירות לחלק ביניהם שימוש בחצר הבית המשותף, אפילו היתה ניתנת הסכמה כזו,  כדי להקנות להסכמה שכזו זכות בעלות. אפילו זכות חזקה לצמיתות אין בהסכמה שכזו. אם לא תאמר כך, הרי הופכות ההוראות שבחוק המקרקעין לאות מתה, ובניגוד להוראות המחוקק יווצרו זכויות קניין במקרקעין שהמחוקק לא מתכוון להם. לכל היותר ניתן לראות בהסכמה שבין הדיירים, בין אם היא הסכמה שבשתיקה או אחרת,  משום הסכמה לזכות שימוש  ייחודית בחלק מחלקי החצר. זכות כזו הנה בבחינת רשיון הניתן לביטול. במקרים בהם הכירה הפסיקה במושג  בר רשות, המהווה זכות שימוש בלעדית בחלק מסוים במקרקעין, קבעה הפסיקה כי מדובר בזכות אישית הניתנת חינם וכמחווה של רצון טוב וניתנת לביטול בכל רגע.  ראה לעניין זה למשל ברע"א  209/88 ציון ז'אן  ואח' נ. אפריקה ישראל בע"מ ואח' , פד"י מ"ג (1) 341. ראה גם ברע"א 2467/91 בנק לאומי נ. יעקוביאן (תק-על 92(1) 1462 ) שם פסק כב' הנשיא שמגר שלא היתה בידי המבקש יותר מאשר רשות להשתמש בגג בין אם רשות זו נבעה מהסכמת הקבלן ובין אם יש לראות בשתיקתם, השלמתם, של בעלי הדירות במשך מספר שנים, מעין רשות מכללא. אולם, אין במתן הרשות לשימוש במקרקעין המהווים רכוש משותף שהוא בבעלות בעלי הדירות, כדי להקנות למבקש זכות לצמיתות שאין לבטלה.
הנתבע טוען לעניין משטח הבטון שיצק בצד חלונות דירת משפחת פורמן, כי בעבר הרחוק היתה לו חנייה מקורה בתחומי חצר הבית המשותף אשר הוסרה בעת שהרשות המקומית הרחיבה את השבילים. עוד טען כי משהסירה העירייה את הסככה המקורית, בנתה היא את המשטח בתוך חצר הבית המשותף במקום בו נמצא המשטח כיום.  אני דוחה מכל וכל טענה זו כבלתי אמינה. אין לרשות המקומית סמכות כלשהי לפעול בתוך שטח חצר פרטית. ראה גם הודעת העירייה לאחר ביקור במקום, כי המשטח לא נבנה על ידם.  (נספח כא' לתצהיר עדות ראשית של התובעת ).  אני דוחה גם את טענת הנתבע כי המשטח מהווה תחליף לחנייה מקורה שהיתה לו לפני הרחבת השבילים והוא זכאי לה מכח  אחזקתו בסככה שנהרסה על ידי העירייה. (ראה עדות בוקובזה, עמ' 44 לפרוטוקול מיום 26.3.03 ש' 27-32).  אני דוחה טענות אלו בשני נימוקים, האחד – על פי עדותו שלו בכתב ההגנה ובעדותו בעל פה, הוברר והוכח כי החנייה הוסרה בהסכמתו ושטח החצר הוקטן כנגד תשלום תמורה אישית לנתבע.  הנתבע לא יכול לאחוז במקל בשני קצותיו, להסכים מצד אחד להקטנת גבולות החלקה תמורת תשלום כספי ואחר כך לטעון לזכות במשטח חנייה שוויתר עליו כאמור. בנוסף, כפי שהבהרתי לעיל, אין לנתבע זכות בעלות כלשהי במקרקעין ועל כן אינו זכאי לעשות במקרקעין ככל העולה על רוחו וללא הסכמת שכניו.  (ראה לעניין זה סעיף  62 (א) סיפא  לחוק וסעיף 12(ב) לתקנון המצוי).
אם ניתן לטעון להסכמה בין בעלי הדירות לחזקה ייחודית בחלקי חצר לצורך גינון, לא ניתן לטעון להסכמה כזו שניתנה לנתבע לצורך חנייה בחצר או היתר והסכמה לבנות בחצר מבנים של קבע או בכלל.  בנייה במקרקעין פירושה תפיסת חזקה לצמיתות שעליה נדרשת הסכמה בכתב של כל בעלי הדירות.(ראה סע' 12 (ב) לתקנון המצוי).

 

משקבעתי שמדובר למעשה בזכות שימוש ייחודית בחצר בין בעלי הדירות, מתבקשת השאלה , האם רשאים התובעים לבקש היום את הפסקת הרשיון לשימוש בלעדי של הנתבע בחלקי החצר. משפחת פורמן, התובעים, גילו דעתם בעצם הגשת התביעה דנן, כי אין הם מעוניינים בהמשך הענקת אותה הסכמה, אפילו בשתיקה, שניתנה לנתבע קודם לכן על ידי שכניו וביניהם קודמיהם של ה"ה פורמן, משפחת —-. זכותם לדרוש את מניעת השימוש הייחודי בחצר הבית המשותף נובעת מן העיקרון כי  מתן רשות לשימוש ייחודי בקניינו של אחר הנה זכות אישית (In Personam), וככזו אינה ניתנת להעברה ואיננה מחייבת אותם. (ראה לעניין זה  ע"א 271/85 הילמן צביה נ' בנימין רוזן ואח', פס"מ תשמ"ז(א), 283). ראוי להדגיש בנקודה זו כי הסכמה בין בוקובזה לשכניו האחרים אינה מתבטלת מעליה, כל עוד לא הביע מי משכניו האחרים דעתו להפסקת השימוש הייחודי שהוא עושה בחלקי החצר שהוא מחזיק.

 

הפועל היוצא של האמור לעיל הוא שעל הנתבע לאפשר לתובעים גישה ושימוש בחלקי החצר, והוא חייב להסיר גדרות ומחיצות שבתוך החצר המונעים שימוש חופשי בה וכן חייב הוא להסיר את יציקת הבטון וקירות האבן שנבנו סביב היציקה מתחת לחלונות דירת התובעים וכן מחוייב הוא לאפשר לתובעים גישה אל גג הבית שמעל דירתו בהיות אותו גג רכוש משותף ובתוקף התחייבותו על פי המסמך ת/1.
הייתי יכולה לסיים את פסק הדין בנקודה זו המבטאת את הדין החל על הצדדים. ואולם, ברור לי כי פסיקה זו, במקום להביא לפתרון הסכסוך, רק תחריף אותו. "הסכסוך הוא בעל אופי פרסונלי. שימוש משותף בחלקים שברכוש המשותף יביא למערכת יחסים קשה בין השכנים. השבת המצב לקדמותו, אף שתביא צדק פורמלי, תסב נזקים בלתי הפיכים לשני הצדדים ותפגע באיכות החיים של שתי המשפחות". (ת.א. (ת"א) 2494/99 גוטמן נ' פרס (טרם פורסם)).  הייתי מנסה להביא לפתרון חיובי בין הצדדים אילולי התנהגותם הנוקשה של באי כח הצדדים אשר לצערי, גרמו להחרפת הסכסוך שלא לצורך ועל כך אין לי אלא להביע את צערי העמוק. שלא כעורכי הדין אשר עם סיומה של פרשה זו ילכו איש לדרכו, נגזר על בעלי הדין לחיות איש בצד שכנו, והתנהלות הדיונים בפני גרמה, כך אני חוששת, לקרע בלתי ניתן לאיחוי.

ובכל זאת, ולו דעתי נשמעת,  ישכילו הצדדים להגיע להסכמה בדבר חלוקת השימוש בחלקי החצר שביניהם באופן כזה שיימתח קו המשך מפינת קיר חדר המגורים של משפחת פורמן עד לגדר שבצד צפון מערב. חלק החצר הצפוני, המטופח ומגונן כיום על-ידי מר בוקובזה ימשיך להיות בשימושו ואילו חלק החצר שמעברו האחר של סימון זה, יהיה לשימושם הבלעדי של משפחת פורמן ובוקובזה יסלק ידו ממשטח הבניה ומכל מה שמצוי בחלק זה של החצר.

לאור כל האמור לעיל אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבע ו/או מי מטעמו, לאפשר לתובעים גישה ושימוש בחלקי החצר, כמו כן אני מחייבת אותו להסיר גדרות ומחיצות שבתוך החצר המונעים שימוש חופשי בה וכן להסיר את יציקת הבטון וקירות האבן שנבנו סביב היציקה מתחת לחלונות דירת התובעים. בנוסף אני מחייבת את הנתבע או מי מטעמו לאפשר לתובעים גישה אל גג הבית שמעל דירתו בהיות אותו גג רכוש משותף ובתוקף התחייבותו כאמור,  על פי המסמך ת/1.
בנוסף אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעים החזר אגרת תביעה והוצאות למומחה מר——- כולל של 747 ₪ וכן החזר הוצאות שכ"ט עו"ד (כולל מע"מ) סכום של 10.000 ₪.

בקביעת סכום זה התחשבתי בכך שהתקיימו שתי ישיבות הוכחות ארוכות במיוחד, הובאו עדים רבים בידי הנתבע, חלקם שלא לצורך, הוגשו בקשות ביניים רבות, נערך ביקור במקום והוגשו סיכומים בכתב.

לסכומים אלה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים בדאר רשום עם אישור מסירה.

ניתן בלשכתי ביום 01 אוקטובר 2003, ה' תשרי, תשס"ד, בהעדר הצדדים.

__________________

עדה פרנקל

המפקחת על רישום מקרקעין

בנצרת